קבלו מתכונים מיוחדים, טיפים וסודות שלא שמעתם באף מקום!
מכירים את הרגע הזה שאתם נתקלים במתכון ואומרים לעצמכם "וואלה, זה נשמע מסובך מדי בשבילי"? ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי עם עוגת ספוג "ויקטוריה".
כשהייתי ילד, היה לנו גן קטן מאחורי הבית. עץ רימון בפינה, שיחי בזיליקום מפוזרים, ובקיץ, התפוצצות אדומה של תותים. כל בוקר לפני החום הגדול, היינו
ריח מתוק של בצק טרי ממלא את הרחוב הצר בלב הרובע הלטיני של פריז. אני עוצרת ליד דוכן קרפים קטן, מוקסמת מהתנועות המהירות והמיומנות של
זה התחיל כשהחבר שלי אורי הזמין אותי לארוחת ערב בדירה החדשה שלו בפלורנטין. דירת רווקים קלאסית, מקרר ריק למעט בירה ורטבים, אבל משום מה הוא
השיחה הראשונה על קיצ'רי התחילה כשהייתי בצבא, בדיוק כשחזרתי מסיור לילה מתיש. רמי, החובש הבגדדי של הפלוגה, ראה אותי גורר את עצמי למיטה בלי לאכול
רגע אחד בצהריים של יולי לוהט בתל אביב, כשהשמש הכתה בראש והזיעה טפטפה, נכנסתי לבר קטן ברחוב דיזנגוף. הברמן, בחור צעיר עם קעקועים וחיוך רחב,
כשאני חושב על המסייר – המנה הטריפוליטאית המסורתית של ירקות כבושים שמכניסים לכל ארוחה בדיוק את הקיק הנכון, אני נזכר בסיפור ישן שסבתא של חבר
תירס זה החיים, נכון? אבל לא תמיד זה היה ככה. פעם חשבתי שתירס זה משעמם, עד שהגעתי לטיול השנתי בכיתה י'. היינו באמצע מסלול בגליל,
הלילה ההוא בריו דה ז'נרו היה חם במיוחד. ישבתי במסעדה קטנה בקופקבנה, מזיע ומותש אחרי יום ארוך של טיולים. הברמן המקומי, פדרו, הבחין במבט המיואש