קבלו מתכונים מיוחדים, טיפים וסודות שלא שמעתם באף מקום!
זה היה קיץ של ניחוחות מתוקים, חום כבד באוויר והקולות המוכרים של חוף הים התל-אביבי. דווקא אז, בין החול הדביק של אחרי הים לבין ארוחת
ביום חמישי אחד, כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך ומעייף, הרגשתי שהתאים לי משהו חם ומנחם. מזג האוויר היה קריר, והגשם שהיה על הסף נתן
יאללה, בואו נדבר על שקשוקה. אז ככה, הייתי בטיול בנגב עם החבר'ה מהצבא, וכמו שזה תמיד קורה, השתגענו על האוכל. אחרי יום שלם של הליכה
היה לי יום ארוך בעבודה, והכי לא התחשק לי לבשל. פתחתי את המקרר וראיתי שנשארה לי קופסת פסטה מאתמול. איזה באסה, חשבתי לעצמי, עוד פעם
הייתי בטוח שאני הולך לחגוג את יום ההולדת שלי במסעדה איטלקית יוקרתית, אבל החיים תכננו לי משהו אחר לגמרי. זה התחיל כשהחברה הכי טובה שלי,
יום שישי בצהריים, החום בחוץ בלתי נסבל, ואני תקוע בתור הארוך בפיצוציה השכונתית. רק רציתי לקנות סיגריות ולחזור הביתה למזגן. פתאום אני שומע מאחורי, יאללה
אני לא יודע אם אתם מכירים את הדבר הזה שנקרא תורמוס, אבל בשבילי זה הטעם של הילדות. כל קיץ, כשהיינו נוסעים לבקר את סבא וסבתא
הייתי במטבח, מול השיש, בדיוק כמו שסבתא הייתה כשהכינה לנו את הקציצות האגדיות שלה. תמיד עם הריח הזה של רוטב העגבניות העשיר, והאפונה הירוקה שמתחבאת
הסיפור על פנקייקס אמריקאיים תמיד מזכיר לי שבתות בבוקר בבית של סבתא אסתר בתל אביב, כשהיינו מתכנסים כולנו – בני דודים, דודות והורים, ומחכים לריח