קבלו מתכונים מיוחדים, טיפים וסודות שלא שמעתם באף מקום!
ביום חמישי אחד, כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך ומעייף, הרגשתי שהתאים לי משהו חם ומנחם. מזג האוויר היה קריר, והגשם שהיה על הסף נתן
רגע, תעצמו עיניים. דמיינו את ערב ראש השנה: כל המשפחה יושבת סביב השולחן הארוך, המפה הלבנה נפרשת, והעיניים מצפות לארוחה העיקרית. האוויר מלא בריחות מתוקים
תארו לכם שולחן יום שישי בבית של סבתא איילה, בשכונה המעורבת של תל אביב. הדלתות פתוחות, השכנים נכנסים ויוצאים כמו במשפחה אחת גדולה. על השולחן,
זהו מתכון לקוקיז שלא רק שימלא את הבית בריח מתוק ומשגע אלא גם ייקח אתכם למסע היסטורי קצר אל נבכי העיר הגדולה – ניו יורק.
תשמעו, יש לי וידוי קטן להתוודות בפניכם – אני מכור למאפינס. כן כן, אתם קוראים נכון. זה התחיל מזה שהייתי ילד קטן וסקרן, תמיד מסתובב
הייתי בדיוק באמצע אימון כושר כשפתאום התחשק לי משהו מתוק. אבל מה, לבגוד בתזונה? לא בא בחשבון. אז התחלתי לגלגל רעיונות איך לשלב בין הטעים
הלילה ההוא בריו דה ז'נרו היה חם במיוחד. ישבתי במסעדה קטנה בקופקבנה, מזיע ומותש אחרי יום ארוך של טיולים. הברמן המקומי, פדרו, הבחין במבט המיואש
הסלמון הזה, פשוט ואלגנטי בו זמנית, שקיבל אצלי בבית מקום של כבוד על שולחן שישי, מין דרך קלה להרשים בלי להתאמץ יותר מדי. הפעם הראשונה
אני זוכר את הפעם הראשונה שהריח של מפרום מילא את הבית. זה היה ערב שבת חורפי, כזה שהרוח קרה ואפילו לדרוך על הרצפה נשמע כאילו