קבלו מתכונים מיוחדים, טיפים וסודות שלא שמעתם באף מקום!
הסיפור הזה מתחיל, כמו כל סיפור טוב על אוכל, עם ריח. אתם מכירים את זה – הרגע שאתם נכנסים הביתה אחרי יום ארוך, וריח העגבניות,
יש משהו מנחם במיוחד בפירה תפוחי אדמה, וזה לא רק בגלל המרקם הרך והחמאה הנמסה בה. זה מזכיר לי את שבתות החורף בירושלים, כשהרוח הקרה
חבר'ה, אתם לא מבינים כמה הצילה אותי עם העוגה הבחושה הזאת. אז ככה, הייתי בלחץ טירוף לפני הדייט הראשון עם מיכל. רציתי להרשים אותה עם
ערב שישי אחד, כשהייתי סטודנטית צעירה בירושלים, החלטתי להזמין את החברים שלי לארוחת ערב. רציתי להרשים, אבל הייתי תפרנית בטירוף ולא היה לי מושג מה
אני לא יודע אם אתם מכירים את הדבר הזה שנקרא תורמוס, אבל בשבילי זה הטעם של הילדות. כל קיץ, כשהיינו נוסעים לבקר את סבא וסבתא
תירס זה החיים, נכון? אבל לא תמיד זה היה ככה. פעם חשבתי שתירס זה משעמם, עד שהגעתי לטיול השנתי בכיתה י'. היינו באמצע מסלול בגליל,
ניו יורק, העיר שלא נחה לרגע, מלאה בסודות – אבל הבייגל? זה לא סוד, אלא אגדה שנולדה מתוך הרחובות הצפופים של שכונות מהגרים יהודיות. יש
לא תאמינו, אבל הפעם הראשונה שטעמתי אוזני המן הייתה בתאילנד. כן, כן, ממש ככה. הייתי בטיול אחרי צבא עם החברים, ובדיוק נפלנו על פורים. החלטנו
נראה לי שכולנו מכירים את הסיפור הקלאסי של הילד שמסרב לאכול ירקות, נכון? טוב, אז אני הייתי הילד הזה. אבל במקום ירקות, הייתי בררן לגבי